"חלמתי חלום"

חלמתי חלום – פרק 1
קטע, חלמתי שאני עקרת בית. התעוררתי בבעתה לקול מכונת הכביסה הסוחטת. שפשפתי את קורי השינה ומיד הבחנתי בתלתל אבק מתנועע על רצפת חדר השינה. מה אתה עושה פה??? קמתי לאט מותחת את אבריי הדואבים משפשוף האמבטיה אתמול והלכתי לשירותים. הרצפה הייתה דביקה. איך זה יכול להיות? רק אתמול העברתי סמרטוט לא? נכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה באפיסת כוחות של בוקר. יש לי יום עמוס מאוד היום, התחייבתי מול עצמי לרוקן את סל הכביסה עד תום, נשארה לי רק כביסה צבעונית, שתי מכונות לקפל והחלפת מצעים קולקטיבית לכל בני הבית. אחר כך אוכל להתפנות למחשבות על ארוחת הצהריים. מישהי מבנותיי מארחת היום חברה? אני לא זוכרת...אציץ ביומן. קמתי והורדתי את המים אבל לא לפני שהבחנתי בפסי שאריות של המבקרת האחרונה. חייבת לטפל בזה. שפכתי צ'יק צ'אק אקונומיקה של שופרסל וקרצפתי עם מברשת. עכשיו...קפה. התנדנדתי לכיוון המטבח ונזכרתי שהמקינטה מלוכלכת. מלאה תקווה שאולי מישהו אחר טיפל בה נכנסתי למטבח אבל...היא עמדה שם יתומה ומלוכלכת. נו טוב, אתפשר על קפה בוץ. אבל רגע, אין אף כוס נקייה על המדף ואנחנו דואגים פה לא להשתמש בחד פעמי ...זה לא אקולוגי. נו, לא נורא אשתה מים. ניגשתי למקרר לא לפני שהעברתי סמרטוט על השיש, ארונות המטבח ועל ידית המקרר שעליה סימני ידיים של הקטנה החמודה שלי. "אמא" אני שומעת קול קטן אך חרד קורא. אה, זו אני! רצתי לסלון מצפה לגרוע ביותר. "כן מתוקה?" שאלתי ברוך של בוקר. "אני רעבה" אמר הקול הקטן והמתוק. "בטח אהובה שלי, מה מתחשק לך?" שאלתי. "פנקייק" אמרה. "אין בעיה נשמה של אמא" רצתי למטבח והתחלתי לשקשק ולערבב. שיט, נגמרו הביצים וגם החלב עומד להגמר...עשיתי טובה ולבשתי חזייה מתחת לפיג'מה כי בכל זאת יש ציבור בחוץ, עטיתי מסיכה ויצאתי לחום הלוהט של אמצע יולי אבל לא לפני שזרקתי את הזבל לפח הרגיל, הבקבוקים למחזורית והניירות לפח הכחול. לא מבטיחה שאחזור...



חלמתי חלום -פרק 2
חלמתי ששכחתי לנער. כן, כן, אני מנערת אחרי. הגיע הזמן שכולם ידעו את זה - חלקנו מנערות. אבל אני מהמחמירות, אני מנערת אפילו כמה פעמים! צריך לשים לב, אם לא מנערים כמו שצריך זה יכול במקרים חמורים להביא אלייך את שרותי הרווחה רחמנא ליצלן. מגיל קטן אמא שלי לימדה אותי: מנערת, מיישרת ורק אז תולה. כי אם לא תנערי זה אמנם יתייבש אבל יישאר מקומט ואז...אין מה לעשות יותר, אכלת אותה. הילדים שלך יראו מוזנחים ומקומטים והדרך של אנשי הרווחה קצרה. אבל בחלום שרותי הרווחה דווקא לא הגיעו. הגיעו מהבנק. אמרו שאני לא משקיעה כמו שצריך, שאני מזלזלת בתהליך ושזה לא יעה. אמרתי להם שיתנו לי לבדוק מה אני יכולה לעשות שעוד לא עשיתי, איפה אני יכולה לנקות קצת. אמרו שאני מגהצת יותר מדי ושכל מה שאגרתי ילך לפח וחבל. אחר כך הבנתי...בגללם שכחתי לנער! הם הבהילו אותי. שינו לי את הסדר. ואז באמצע הניסיון שלי להשרות אווירה טובה נכנסה הגדולה שלי ושאלה "אמא, אפשר גלידה?" איזה פאדיחה, חשבתי...את לא רואה שאמא בדיוק מנסה לטאטא כמה דברים ולמרוח את הבנק? "לא כל יום אוכלים גלידה" שטפתי אותה. מסכנונת...אספה את עצמה והלכה לחדר. "אל תדרכי עוד רטוב!!!" צעקתי. אבל היא כבר טרקה את הדלת וזה העיר אותי.


חלמתי חלום – פרק 3
חלמתי שלא אכפת לי. זה היה נעים. הלכתי מהסלון למטבח רק בשביל לקחת אפרסק ולא עצרתי אפילו פעם אחת. לא עברה לי שום מחשבה ליישר, לסדר, לתקן, להחזיר או לשאוב. הקטנה אכלה בראוניז שהכנו אתמול על הספה ונהנתה מכל רגע. היא לקחה ביס ופירורים חומים נפלו על השטיח, ברווחים של הספה וחלקם אפילו נמרחו לה על המכנס. המשכתי ללכת ולפתע ראיתי תלולית של חול מנעלי הספורט של הגדולה עומדת במסדרון לתפארת ואילו אני דרכתי עליה יחפה, גוררת אחרי חלק מהגרגרים כאילו אני תמי המחכה לעמי שעוד רגע יצטרף אליי כי הלך דחוף לשירותים. מזווית העין ראיתי ענן מרשמלו רך בחדר של הבנות שהיה בעצם ערימת בגדים מלוכלכים. לקחתי אפרסק והרשתי לעצמי לעצום עיניים עם כל ביס, נותנת לו לטפטף לי על השמלה הבהירה ולצנן אותי בקרירות שקיבל מהמקרר. "אמא אפשר גואש?" שאגה הקטנה מהסלון. "בטח!" השבתי בקלילות. "רוצה שנצייר עם הידיים?" התלהבתי. היא רצה אחוזת דיבוק לסל חומרי היצירה ושפכה את כולו על הרצפה בחדר. "מכירה את השיר מפרפר נחמד -כך נולד הצבע"? שאלתי אותה. "כן!" ענתה. התחלנו למרוח צבע כחול וצהוב תוך כדי שירה עד שיצרנו צבע ירוק משגע על דלתות ארון הבגדים הלבן. " לי לא אכפת לי דווקא די נעים.." התנגן לי בראש השיר של חוה אלברשטיין. מרחנו צבע האחת על השנייה וצחקנו בקול, הצבע היה חמים ורטוב. פתאום שמענו דלת נפתחת. "אוי לא" חשבתי וליבי החסיר פעימה "מישהו בא". קפאתי במקום כמו שודד שנתפס על חם. "מישהי רוצה פלאפל?" שאל הבנזוג שלי ואני מרחתי לקטנה עוד קצת צבע על האף.


חלמתי חלום מיוחד לשבת-פרק 4
בחלום היא העזה לפתוח את הפה. היא אמרה לי לעזוב אותה לנפשה. "מה זה משנה לך איפה אני בכל רגע?" שאלה בתלונה. "את לא אמא שלי. תפסיקי לעקוב אחרי ותמצאי לעצמך משהו אחר לעשות. בכלל, כולנו במשפחה חושבים שהגיע הזמן שתרפי קצת. אני גם לא סיימתי עדיין...וכבר את רוצה להשתיק אותי?" באופן טבעי רציתי מיד להתגונן ולהגיד לה שזה לטובתה ושכל אחד צריך לדעת את מקומו. אבל היא ישבה לה שם מסמנת לי בנוחות שלה שהיא לא מתכוונת לשתוק כל כך מהר. "טוב לי ככה" רטנה. "שימי את עצמך במקומי ותראי שמה שאני מרגישה זה שאת מתביישת בי" הטיחה. "כולי כוונות טובות" אמרתי. "את לא רואה את זה? אני בסך הכל חושבת כמה צעדים קדימה, בגלל זה לצלוב אותי?" שאלתי בכנות. "בואי פשוט נסכם שעד שלא אסמן לך אין לי סיבה ללכת מפה". ענתה ביובש. "אני לא יכולה" הודיתי. "יש דברים חזקים ממני וכל עוד את פה אני לא מרגישה בנוח. זה הבית שלי ואני לא יכולה לשחרר, תהרגי אותי?" התלוננתי. "תראי טלוויזיה או משהו, תכתבי איזו שטות, תשחקי עם הילדות שלך, מה את רוצה ממני לעזאזל??" צווחה עליי. "תשתקי עכשיו או שתמצאי את עצמך מחוץ לבית הזה!" עניתי לה באומץ. "אין בעיה, תסלקי אותי אם יש לך ביצים". קמתי בשקט לקחתי אותה, שפכתי והנחתי בכיור הריק ורצתי לראות שלא נשאר סימן של עיגול על השולחן. "אמאאאא" נכנסה הילדה לסלון. "איפה הכוס שלי? אני צמאה". אוף...נמאס לי ממני..


חלמתי חלום – פרק 5
חלמתי שאני חוקרת. אבל לא סתם, אלא קליברית כזאת עם המון תעודות ופרסים. קיבלתי פרויקט חדש של מעקב סמוי אז אני לא יכולה לתת פרטים כי זה מסווג, איתכם הסליחה. בכל אופן, לקחתי את כל הידע שצברתי במשך השנים ויצאתי לדרך. עמדתי בחלל הגדול של הסלון והבחנתי בסימנים חשודים על השולחן. מישהו היה פה. לא זה לא גבר...אני יודעת את זה לפי השערות הארוכות שהחשודה השאירה אחריה. "כמה קל..." צחקתי בלב, הרי לכם ראייה ראשונה. המשכתי בסריקה סביב מבלי לעשות אפילו צעד אחד. אז יש לנו נצנצים תכולים על השולחן ואם אושיט את היד ואעביר אותה על השולחן...יוריקה! בדיוק כמו שחשבתי. השולחן מרוח בדבק שקוף. "שום דבר לא יחמוק ממני" גיחכתי לעצמי. הורדתי את עיניי לרצפה והנה, מתחת לכסא שוכבת לה הראייה השנייה – פקק אדום שאיבד את דרכו. זה הפקק של הדבק. והנה בשקית הזבל בן הזוג שלו, הבקבוק! הושטתי יד לאחור רק כדי לוודא שכלי הנשק שלי איתי. נרגעתי..."ברור שהוא פה – אני והוא זה אחד, לו אני חייבת חצי מהקריירה שלי". צילמתי בראשי את העדויות וחיסלתי אותן מיד בעזרת השותף הסמרטוטי המזיע שלי. "מה זה, מה אני שומעת? ציחקוק ילדות???" נכנסתי לכוננות, זהו רגע השיא, אני קרובה מתמיד לפיצוח החקירה. "תהיי קול" אמרתי לעצמי והתחלתי לצעוד במסדרון אוחזת בקולגה הסחוט. בשקט הסטתי את הדלת שהייתה חצי פתוחה. "עוד טעות של טירוניות" חשבתי על המצחקקות ועל הדלת החצי פתוחה. בד גדול שמזכיר לי סדין שהיה לי פעם היה מתוח ברחבי החדר. "לא תעבדו עליי, יש לי עיניי חתול " הרהרתי. "כך יעידו עליי כולם". ירדתי על ברכיי והצצתי בנונשלנטיות מתחת לסדין. "סליחה" הפתעתי אותן. "האם האביזר הזה שייך לכן?" חשפתי את כף היד ופקק הבקבוק התגלה ברוב צבעו האדום. שתיקה. ארבע עיניים קטנות הסתכלו בי בבעתה. "לא". פלטה הקטנה בבטחון חסר בטחון כשרעדו ידיה המלאות באותו חומר מנצנץ תכול. "בואו איתי בבקשה לתחנה" ציוויתי ומיד הובלתי אותן לחדר האמבטיה הרי הוא חדר הרחצה המשפחתי. "הושיטו ידיים כדי שאוכל לקחת טביעות אצבעות. אתן עצורות" כפופות ראש הושיטו הילדות את ידיהן ושטפו טוב טוב את הידיים. "זהו, עוד חקירה מוצלחת הגיעה לסופה" נשמתי לרווחה. הן יצאו מן האמבטיה והותירו שובלי ניצנוצים על הרצפה בצורת כפות רגליים חמודות.