יצירות סרטן

"תופעת לוואי" מאת עינת סגל כהן
לוקיישן: חוף הים בתל אביב
זמן: ימינו אנו
דמויות:
עינת- חולת סרטן מותשת
נוירופתיה- תופעת לוואי מעצבנת המופיעה בצורת עיקצוצים ונימלולים בקצות האצבעות.
רצון קונקרטי : לסלק את נוירופתיה
רצון אמורפי: להרגיש טוב
קונפליקט: אין!!!!
פעולה: ללכת על חול ים יחפה בהמלצת הנטורופת
ביצוע: עינת סגל כהן

"צוות יקר הטיפולים הגיעו" הודיעו בכריזה.
כל כמה דקות שומעים את אותה האחות באותה אינטונציה מכריזה.
יום אחד שאלתי מי זו אז אמרו לי שזו הקלטה. אין, הכל פה מתוקתק ויעיל.
.
כל יום שלישי אני מתיישבת על כורסא די נוחה במחלקת אישפוז יום במערך חולי הסרטן הצעירים. אני עדיין נחשבת צעירה. כל החיים לפניי...
תאים, תאים אנחנו יושבים בכורסאות הדי נוחות אחרי שכל אחד פרש לעצמו סדין נקי (במקרה שלי זה עופר פורש. הוא גם הולך איתי לשירותים, מגלגל את עמוד האינפוזיות שלי אחריי לחצר, לקפה, מכסה אותי בשמיכה, מביא סדין, מים, פלאפון, טישו ועוד...) בשביל מה סדין? שלא חלילה נידבק? אבל כבר יש לנו סרטן!!! (בדיחה גרועה אני יודעת)
כל אחד יושב שם עם סרטנו הוא.
יש שם סרטן באשכים, סרטן בבלוטות, סרטן בלבלבים, סרטן בכליות ואפילו סרטן בחור תחת.
איזה מזל שיש לי רק סרטן בשד...ועוד השמאלי!! זה בטח כי תמיד העדפתי את צד ימין אז צד שמאל נעלב.
לתאים אין דלת, זו רק מחיצה המפרידה אותנו אחד מהשני. והאחות היפה שני, שהיא מלאך שטן בירוק, עוברת ביננו ומעמיסה שקיות אינפוזיה (לא לפני שעוברת על מספר הת.ז. כדי שחלילה לא יטפלו לי באשכים שאין לי) יש שם הכל.
חלק פתאום בוכים. או מייבבים, אוכלים, מדברים על הילדים שלהם או נרדמים (מקנאה בזה, אף פעם לא הצלחתי להרדם שם).
גם דאחקות יש שם לפעמים.
כמו, "למה לא נשר לך עדיין השיער?" ואז שבוע אחרי זה הבנאדם מגיע קירח כמו תחת🤣🤣 אבל זה באמת רק לפעמים.
היום הייתה חולה חדשה.
היא הגיעה לפני שבאתי, ישבה באחד התאים לבושה אופנתית להחריד מכף רגל ועד ראש עם עקבים ושיער בלונדיני שופע.
התבוננתי בה כי ישבה בדיוק מולי וכמו שאמרתי, אין דלתות, ובגלל שלא היה לי הרבה מה לעשות (מחשב לא מסתדר עם העיניים שרותחות מהרעלים אז אי אפשר לצפות בכלום או לכתוב לחילופין).
הסתכלתי עליה בסקרנות.
הרגשתי מחטטת. הרגשתי כמו אלה שנועצים בי מבטים (ילדים זה הכי מצחיק. הפה והעיניים שלהם נפערים כאילו ראו גורילה).
ואז התחלנו לדבר.
קוראים לה מירי. גם לה יש סרטן שד. היא באה כל פעם מצפון הארץ כדי להיות מטופלת באיכסילוב (חה חה) כי פה המחלקה האונקולוגית הכי טובה בארץ.
יש לה פאה, זה לא השיער האמיתי שלה. היא גם מדביקה ריסים, מציירת גבות ומתאפרת קומפלט, לובשת גרביון ושמה בושם.
איך יש לך כוח לעשות את כל זה? שאלתי אותה בתמיהה אמיתית כי אני, בקושי יש לי כוח ללבוש תחתונים (מודה, אני אפילו מדלגת לפעמים על השלב הזה).
אני לא מכירה משהו אחר, אמרה. אני לא מסוגלת להסתכל במראה ולראות את הקרחת הזאת ואת החיוורון, הכתמים והאנמיה. אני רוצה להרגיש הכי רגילה שאני יכולה. והאמת שגם לבעלי קשה עם זה, הוסיפה בלי להניד עפעף (עפעפיים עוד יש לה אמיתיים).
וחוץ מזה הוסיפה, אני עוסקת בנדל"ן. אני מתווכת ואני לא הפסקתי לעבוד. מה, אתחיל להסביר לכל אחד מה עובר עליי? לא רוצה.
שתקתי והרהרתי בדבריה. זה פרץ ממנה המונולוג הזה. כאילו היא בראיון וחייבת לגונן על עצמה כי היא בתכנית בפריים טיים או נותנת עדות בבית משפט.
האמת, צודקת. זה הפריים טיים של החיים שלנו עכשיו. זה משפט אייכמן הפרטי של כל אחד מאיתנו המסורטנים.
אבל כמה שמחתי בחלקי באותו רגע. אני הרבה יותר אני ממה שהייתי אי פעם. אין מסיכות (חוץ ממסיכת קורונה), אין ביקורת עצמית, אין יותר מדי קונפליקטים, אין רצונות רבים. הכל מתועל ומתרכז בלנצח את השיט הזה.
ואת כל האנרגיות שיש לי והן לא רבות, אני משקיעה בעצמי...אבל מבפנים.
והאמת, אני גם קצת אוהבת את הקרחת...והיא אותי.

ברכה עצמית
תודה להורי שהביאוני עד הלום
תודה למוריי להם הברזתי כל היום
תודה לאחותי שלא רצתה לגלות לי את התשובות
וגרמה לי להתחרפן כי ידעה את כל השאלות
תודה לאחי שניסה לקרקף אותי במכות
יכולת ההתחמקות נתנה לי כוחות בהתמודדויות
תודה לחברה הכי טובה שכבר לא בסביבה כי גדלנו
את חסרה לי בכל יום למרות שהתרחקנו
תודה לבויפרנד ששיגע ותיסכל עד שנפרדנו
תמיד אזכר בך בחיוך כי בכל זאת אהבנו
תודה לתיכון שהיה סיוט
תודה לבית צבי זה היה כמו נבוט
תודה לעולם החומרי המגעיל
תודה ליקום שהולך ומבחיל
תודה לכל התיאטראות והבימאים שעשיתם לי חיים מורכבים
תודה לעולם המילים הקסום בו אני מוצאת מפלט באלה הימים
אבל הכי תודה ליקום הפרטי הקטן
בו חם ונעים ומכיל כל הזמן
לעופר זוהר ושחר הקטנה
אוהבת עד השמיים וחזרה
מבטיחה להמשיך ולתת עבודה
להחלים ולהיות עינת חזקה
בשבילכם אני כאן ❤️